כל עוד נכתב הלוח
- shirakadari
- Mar 2
- 3 min read
Updated: Mar 13
מחשבות על סיקור מערכת החינוך (חלק ראשון: מלחמה)
בסוף השבוע שעבר, בלי טקסים מיוחדים, נסגר בית הספר שהוקם למפוני קריית שמונה בתל אביב. ספרי המתמטיקה והלשון נכנסו לארגזים, כוסות הקפה בחדר המורות הורדו מהמדפים. המהדקים, הפתקיות, הסיכות - הכל נבלע בתוך המשאית ונשלח הרחק משם, בחזרה לקריית שמונה.
מבין מאות אלפי התלמידים שפונו מבתיהם בצל המלחמה הזאת, הפינוי של תלמידי קריית שמונה (ושלומי, וקיבוצי ומושבי גבול הצפון) הוא הארוך ביותר. אף אחד לא דמיין שהחיים הארעיים בבתי המלון ובדירות השכורות יימשכו כל כך הרבה זמן. אף אחד לא חשב שבתי הספר הצפוניים יתמלאו בהרס ובעזובה. עכשיו, אחרי שנה וחצי בבתי ספר מאולתרים, התקפה הזאת נגמרת.
סופה של התקופה הזאת בשבילי גם סוף אישי: השבוע סיימתי את תפקידי ככתבת החינוך של ״הארץ״, וכדרכם של סופים זאת הזדמנות להסתכל מלמעלה על הכתבות, הכותרות, הלידים וכיתובי התמונה ולזקק מהם איזו תובנה. אז מכל הרגעים, אני רוצה לספר על התמונה הזאת:
בחדר המורים, בלב מהומת האריזות, ראיתי מורה אחת יושבת ובודקת מבחנים. מסביב יהום הסער, מהומת אלוהים של אריזות. אבל המורה הזאת, אורלי, ישבה ובדקה מבחנים בדבקות של נזיר טיבטי. אז מה אם אורזים, אז מה אם היא עצמה צריכה לארוז את הדירה הזמנית שלה, אז מה אם חוזרים הביתה אחרי שנה וחצי. המבחנים לא יבדקו את עצמם, והבגרות במתמטיקה לא תחכה.
זו סיטואציה פרוזאית, כל כך פרוזאית עד שאפשר לשכוח שזו בכלל סיטואציה. אפשר לחלוף על פני אורלי בלי להקדיש לה רגע נוסף של מחשבה. אפשר לחשוב ״מה, הבגרות, זה עדיין קורה ב-2025?״. ואפשר גם להתפעם לרגע מהכוח האדיר של השגרה, שגרת בית הספר, וממי שמחזיקים (בעיקר מחזיקות) את השגרה הזאת על כתפיהן, חמושות רק בעט ורוד ובערימת מבחנים.
לכתוב על חינוך במלחמה זה ללכת בשביל העוקף של ההיסטוריה. בכביש הראשי יש הרוגים וחטופים וטילים שורקים מעל הראש, יש לשכת נתניהו וגורם מדיני. בשביל העוקף יש דברים יומיומיים כמו מבחנים שמחכים להיבדק (רגע לפני שהמשאית לקריית שמונה נוסעת), ושיעור מתמטיקה (לילדים שזה עתה ניצלו מטבח), ומסיבת סיום (עם המורה ששוחררה מהשבי). לכתוב על חינוך במלחמה זה לדבר על הטבח והשבי וקריית שמונה המופגזת, אבל לעשות את זה דרך הפילטר הממסך של חיי בית הספר
כשמדובר על תלמידים מפונים, והיו הרבה כאלה בשנה וחצי האחרונות, שגרת בית ספר הופכת לעניין חמקמק מאוד. התלמידים שנעקרו מבתיהם פוזרו בין בתי מלון, העבירו ימים ושבועות בשיטוטים בלובי או בטיילת באילת או אלוהים יודע איפה. בית הספר הפך לזיכרון רחוק. ואז, לאט מאוד, לא תמיד בהצלחה, התחילו לקום מסגרות מאולתרות עבור התלמידים. ראיתי את זה קורה, שבוע אחרי שבוע, בירושלים ובים המלח ובעוד מקומות. הרבה שגרה לא היתה שם. אבל משהו, בכל זאת, הצליח להתרקם.
בקושי שבועיים אחרי ה-7 באוקטובר, במלון בירושלים, ראיתי את ההתרקמות הזאת בזמן אמת. היה שם כאוס, כאוס אמיתי. מזוודות ותיקים וילדים בוכים והמון המון משחקים ותרומות והמון המון מתנדבים ועובדות רווחה. אל המלון הזה הגיעו מפונים משדרות וממקומות נוספים, וכולם היו עדיין הלומים מכל מה שקרה. ובתוך הבלגן האדיר הזה, קבוצה קטנה של אנשי חינוך החליטה להקים בית ספר. גם זה היה כרוך בהרבה בלגן, כמו שאפשר לדמיין. אבל פתאום התחולל שם נס קטן: קבוצת תלמידים, דתיים וחילונים, ישבו במעגל על רצפת אולם הכנסים של המלון, והחלו לקרוא יחד את הפסוקים הראשונים בספר בראשית. המורה שלימד אותם (ביומיום הוא בכלל מרצה באוניברסיטה). ניווט בין הטקסט המקראי למציאות חייהם של הילדים, ניסה לצקת בעזרת הפסוקים משמעות למאורעות הימים האחרונים. ״גם השבוע שלנו התחיל בתוהו ובוהו״, הוא אמר, ״ממש כמו העולם. אבל אז אלוהים אמר ׳ויהי אור׳. האור נברא במילה, וזאת גם העבודה שלנו. לעשות אור״.
השיעור הקצר הזה, רגע שנחרת בזיכרון, הוא דוגמה לכוחו של טקסט, כשהוא נלמד בהקשר הנכון, לשמש כעוגן בימים של סערה. והוא דוגמה לכוחו של המשולש הפשוט והנצחי: מורה, תלמיד, טקסט.
בשביל העוקף הזה אין הרבה יוקרה (בכל זאת, מקצוע צווארון ורוד), או תשומת לב ציבורית (רק לעתים נדירות, ועל זה בפוסט הבא), או מילים גדולות. יש בו ילדים שמנסים להיאחז במשהו, מורות עם לחלוחית בעיניים שמנסות להיות הדבר הזה שבו אפשר להיאחז, ושגרת בית ספר אחת, שעל פיה ישק דבר. היא זו שמכריחה ילדים לקום מהמיטה ולצאת לבית הספר, כי זה ה-1 בספטמבר. היא זו שמושיבה אותם ללמוד, כי יש בגרויות. והיא זו שבזכותה תהיה מסיבת סיום, למרות האובדן והשבר.
כל עוד עולה הבוקר, כל עוד נכתב הלוח
Comments