מחשבות של אחרי חל״ת
מחר, יום ראשון בבוקר, אחזור לעבודה אחרי חודשיים וחצי של הפסקה. באופן די מפתיע, אני לא בדיכאון מוצ״ש ולא בדיכאון סוף חנוכה ואפילו לא בדיכאון סוף חל״ת. יש הרבה סיבות לדיכאון בימים האלה, אבל מהפן הצר של תעסוקה ופרנסה, אפשר לומר שאני די שמחה עם החזרה הזאת.
הרעיון לצאת לחופשה ארוכה התבשל אצלי הרבה מאוד זמן, אפילו שנים. אפשר לומר שמרגע שהתחלתי לעבוד בתפקיד הזה, התחיל גם הקול הפנימי שתבע: זה לא בשבילך. זה לא לתמיד. בינתיים חלפו השבועות, החודשים והשנים. השתכנעתי שהתפקיד הזה, או לפחות היבטים מסוימים שלו, בכל זאת בשבילי. לרגעים אפילו השתכנעתי שאני ממש טובה בו. אבל הרצון לרדת מהכביש המהיר לא שכח. כשסוף סוף אזרתי אומץ לבקש חופשה ארוכה, אפשר לומר שזה כבר הפך מרצון לצורך קיומי: שש שנים באותו התפקיד, מגיפה, מלחמה, ילדים. המים בקומקום שהוא אני הגיעו לסף רתיחה, הכל נראה לי תפל ומשעמם, והרגשתי שאני מאבדת את עצמי. הרגשתי לכודה.
כשאני חושבת על זה ממרחק, זה לא שלא עשיתי דברים שנתנו לי הרבה תחושת משמעות בתקופה האחרונה. שנים של עבודת רגליים, פגישות, טלפונים וקריאה התנקזו לתוצרים שאני די גאה בהם - מפרקים של חיות כיס, דרך סיקור של המפונים בתקופת המלחמה ועוד כמה פרויקטים יצירתיים שאני חתומה עליהם. אבל הקול הפנימי של חוסר הנחת, של התחושה שאפשר יותר, הלך והתגבר. עד שלא נותר עוד מקום למשהו אחר. אז לקחתי הפסקה.
עשרה שבועות בסך הכל נמשכה ההפסקה הזאת. קצת דומה לחופשת לידה, בלי הלידה. אולי אכתוב בהמשך קצת יותר על מה שעבר עליי בחודשים האלה, אבל אם צריך לסכם בפסקה אחת זה היה בערך ככה: ימים של הקלה גדולה ופליאה מעצם ההקלה. למשל, ללכת לפילאטיס וממש להרגיש, פיזית, את ההקלה מהמחשבה שאסיים את השיעור ולא תחכה לי שום שיחה שלא נענתה מאף אחד. מקסימום מסבתא. לאט ובזהירות, התחלתי למלא את הימים בדברים שהם לא עבודה. קצת ניגנתי בפסנתר. קצת כתבתי. למדתי אנגלית אונליין, ולמדתי גם עוד משהו, שאולי אספר עליו בהזדמנות. קצת יצאתי לטייל בעיר. חשבתי שאשב הרבה בים, אבל מתברר שגם בחל״ת אני לא באמת טיפוס של ים. ירושלמית, אחרי הכל.
אחר כך הגיעו ימים שבהם חשבתי שלעולם לעולם לא אוכל לחזור לעבודה. בטח שלא לעבודה שלי, ואולי גם לא לשום דבר שמזכיר את העבודה הזאת. בזמן הזה נפגשתי עם לא מעט אנשים, ניסיתי לדמיין את עצמי עושה דברים אחרים. הזדמנויות הגיעו ונפלו, על הזדמנויות אחרות ויתרתי עוד לפני שהן הפכו להזדמנויות של ממש. ואז, דווקא אחרי הצעה קונקרטית מאוד, ולא רעה בכלל, פתאום הבנתי: אני חוזרת. חוזרת בטוב, מתוך תחושה שזה הדבר הנכון. כרגע, לכל הפחות. ואז, לאט ובזהירות, חזרתי להסתקרן מהדברים שעושים את העבודה בעיתונות למה שהיא כשהיא במיטבה: לצלול לתיקים בארכיון המדינה, לקרוא דו״חות, ללמוד נושא מאל״ף עד ת״יו כדי לייצר ממנו משהו חדש.
אז אני חוזרת לעבודה. לתפקיד שאני מכירה מצוין, שלפעמים נדמה לי שאני מכירה טוב מדי. יש הרבה דברים שממש ממש לא מתחשק לי לחזור אליהם (הודעות ״מה שלומך״ מיחצ״נים, זה עליכם) אבל גם הרבה מאוד שאני מתרגשת לקראתם: רעיונות חדשים לכתבות, נושאים חדשים שאני רוצה לגעת בהם. אבל, ובעיקר, אני חוזרת עם החלטה: לחזור קצת אחרת. קשה לי להסביר, אפילו לעצמי, איך בדיוק זה הולך להיראות. אבל יש לי תחושה חזקה, לא מילולית אבל מאוד נוכחת, שזה הולך להצליח. אם לסכם בשתי מילים, אני חוזרת עם כל הכוח שבעולם, אבל עם החלטה נחושה לעשות את זה עם חירות פנימית.
חירות פנימית.
קצת מוזר לומר את זה בגיל 34, אבל במהלך החודשים האלה הבנתי שבמובן מסוים, התייחסתי לעולם העבודה קצת מתוך תודעת חיילות של גיל 18. משהו בתחושת המחויבות שלא נגמרת, בתחושה שהזמן שלי אף פעם לא בידי. שאני כלי בידיה של מערכת. שגם בלילות ובחופשות, אני תמיד קצת שייכת למישהו אחר. ההפסקה שלקחתי היתה צעד בדרך לשחרור מהתחושה הזאת. ועכשיו, כשהיא נגמרת, אני נחושה לחזור לעבודה בלי המשא הזה על הגב. הלוואי שאצליח.
אז מה זה אומר, בעצם, לחזור מתוך חירות פנימית? למשל, להמשיך לעשות דברים שאני אוהבת לעשות. לנגן, וללמוד דברים חדשים, ולהתעמל. וגם לכתוב את הבלוג הזה, אולי.
עצם הגילוי הזה, שיש דברים שאני אוהבת לעשות, הוא די חדש לי. כמעט עשור של הורות + עבודה במשרה מלאה הצליחו לדחוק היטב את הצד הזה באישיות שלי. זה לא שלא יצאתי, וראיתי הצגות, ומילאתי את הנפש מפעם לפעם עם איזה בוקר של שיטוטים בירושלים. אבל קולות הרקע של העבודה והמחויבויות לא ממש אפשרו לי להרגיש שאני נוכחת עד הסוף. לא בהורות, לא בהנאות החיים, לא בשום דבר בעצם.
אפשר לומר שזה הדבר הראשון שקרה לי בשבועות האלה, של החל״ת. פתאום הרגשתי מה זה להיות נוכחת. בהכנת שיעורים עם הבנות. באיסופים מהגן. בלראות סרט של דיסני בשעת אחר צהריים. בלהחליט שהיום נצפה ב״וויקד״ בשלוש בצהריים. זה נשמע מובן מאליו אולי, אבל מבחינתי זאת היתה הרמת מסך של הנפש. ואחרי שהמסך עולה, קשה מאוד לחזור אחורה. מה שמסתתר מאחוריו לעולם יהיה גלוי.
אז הנה, פוסט החזרה לעבודה יצא גם פוסט החלטות ל-2025.
שנת חירות פנימית וחיצונית לכולנו.
ויוחזרו החטופים, עכשיו. כי אין חירות חשובה יותר.
ויאללה, מחר יום עבודה. לילה טוב
Comments