ואם פרידה
- shirakadari
- Feb 9
- 3 min read
איך הפסקתי לפחד והתחלתי להיפרד
ל׳ הציע לי לצאת כשהייתי בכיתה י׳. נפגשנו ביום הולדת של חברה משותפת, בעמק המצלבה. הוא היה גדול ממני בשנה או שנתיים. אחר כך הוא השיג את הטלפון (הקווי. של הבית. כן, זה היה מזמן), וביקש לדבר איתי. קבענו במסעדה איטלקית ברחוב עמק רפאים. הזמנו ריביולי בטטה. הוא שילם, במזומן. היינו בתיכון, למי היה כרטיס אשראי.
ל׳ הציע לי לצאת, ואני התרגשתי מתשומת הלב. פתאום היה לי סיפור לספר. וזה היה סיפור על בן שגדול ממני קצת ועל ריח של אפטרשייב ופתקים עם ציטוטים של יהודה עמיחי. ראי, אנחנו שניים מספרים. ואחרי שנפגשנו כמה פעמים, כבר ידעתי: זה לא מתאים.
ל׳ ואני המשכנו לצאת. הוא היה בבית שלי ואני בשלו. יצאנו לסרט בלב סמדר. וכל הזמן הזה, הקול בראש שלי ידע: זה לא מתאים. זהלאמתאים זהלאמתאים זהלאמתאים. אבל ל׳ ואני המשכנו לצאת. הוא כתב מכתבים ארוכים מדי, הם שמורים לי במייל עד היום. חזרתי אליהם לא מזמן. התשובות שלי קצרות, מסתייגות. אבל אני עונה. אני עונה. וכל הזמן הקול הזה בראש. זהלאמתאיםזהלאמתאים.
בסוף הקשר הזה נגמר, כמו שקשרים נגמרים. אולי ל׳ הבין את הרמז, אולי הגיוס שלו דחק סוף סוף להחלטות. אני לא לגמרי זוכרת. אבל אני חושבת שאז הוחתמתי עם ההנחה: אני לא יודעת להיפרד.
למה כל כך קשה להיפרד? אולי כי להיפרד זה קודם כל לאכזב מישהו אחר. מכירים את האגדה האורבנית על הבת שנולדה אחרי שההורים שלה ציפו לבן, אז קראו לה אכזבה?
כמו עם ל׳, ועם י׳, שהגיע אחריו, גם עם מקומות עבודה אף פעם לא ממש ידעתי איך עושים את השיחה הקשה הזאת שבסופה כל אחד הולך לדרכו. בחנות הספרים במושבה הגרמנית, העבודה-של-גדולים הראשונה שלי אחרי הצבא (מעולם לא למדתי להשתמש בקופה הרושמת. גם בעטיפות אני לא מצטיינת. בהתאמת ספרי שירה לנערים ירושלמים נרגשים שקונים מתנה לחברה שלהם דווקא כן), דחיתי את השיחה עוד ועוד אבל בסופו של דבר לא נשארה לי ברירה כי היה דד ליין ברור: טיסה ארוכה באופק, תירוץ לעזוב.
אחר כך חזרתי לישראל והתחלתי לעבוד בעיתון הראשון שלי. טקסטים נערכו, הפניות נכתבו, שערים ירדו לדפוס. קשה להצביע על הרגע שבו התחיל שוב הקול הזה, הקול של תקרת הזכוכית המתקרבת. זהלאמתאים, זהלאמתאים. הקול התגבר, ואני נשארתי. נשארתי שש שנים, בערך שנתיים יותר מדי. בסוף עזבתי, אבל קשה לקרוא לזה עזיבה. נזקקתי לפורס מאז׳ור חיצוני בדמות מעבר לעיר אחרת כדי לעמוד ולומר: זהו, זה נגמר.
איך מפסיקים לפחד ומתחילים לאכזב? אולי בסיפור ההוא על הילדה שקראו לה אכזבה, טמונה גם התשובה. אתם יכולים לקרוא לי אכזבה אבל זה לא מה שיהפוך אותי להיות הבן שלא קיבלתם. אני אכזבה, ואני מסתובבת בראש זקוף בעולם הזה.
בעוד שלושה שבועות אסיים את התפקיד הנוכחי שלי בעיתון ״הארץ״ ואעבור למקום עבודה אחר (פרטים, כמו שאומרים, בהמשך). קדמה להחלטה הזו חודשיים של חופשה שהיתה, בדיעבד, מעין טבילת רגליים מקדימה לפני הקפיצה למים של העזיבה. בחודשיים האלה חשבתי הרבה על עבודה בכלל, ועל ה-עבודה שלי. על המקום שהעבודה תופסת בחיים שלי, שלנו. על החלק שלה בזהות שלנו. על כסף, על הורות, על הגשמה עצמית. יש לי הרבה מה לומר על זה, בהזדמנות. אבל כרגע, אני רוצה לדבר על העזיבה.
באחד הפרקים של הפודקאסט הבאמת נפלא ״איך לעשות דברים״, שיר ראובן מדברת עם נטע חוטר על התפטרות. עזיבה של מקום העבודה. זה לכאורה נושא קל יותר מהאחרים. קל יותר מיציאה מהארון או חזרה בשאלה או להיות בכלא. אבל לא במקרה הנושא הזה מצא את דרכו אל הפודקאסט. עבודה זו מערכת יחסים. לעתים היא סוערת יותר מזוגיות, אינטנסיבית יותר מהורות. מבחינתי, היא בוודאי תובענית מבחינה רגשית משתיהן גם יחד. וכמו שאין דבר כזה יותר מדי שירים על לב שבור, אין כזה דבר יותר מדי שירים על עזיבת העבודה. כלומר, כנראה שיש פחות מדי. אולי אין בכלל. אבל הגיע הזמן שיהיו.
אז הנה כי כן, בגיל 34 וקצת כתבתי את מכתב ההתפטרות הראשון שלי. בלי טקס ובלי הדר, עם צביטה קטנה בלב, וגם עם קורטוב של שביעות רצון עצמית: למדתי להיפרד.
留言