יחד כולם קדושה

הרהורים על בית הכנסת, ועל בית הכנסת שכף רגלי לא דרכה בו

הבדיחה היהודית הכי משומשת ככל הנראה היא זו על היהודי שהגיע לאי בודד ובנה שם שני בתי כנסת. כעבור שנים מצאו אותו על האי ושאלו אותו - אבל למה שניים? אה, הוא אמר. בבית כנסת אחד אני מתפלל. והשני, השני הוא זה שבו כף רגלי לא תדרוך.

בחודש האחרון הייתי פעמיים בבית הכנסת בשבת. פעם אחת לרגל בת מצווה של בת של חברים, פעם שנייה לרגל בר מצווה של קרוב משפחה. להוציא את הימים הנוראים, זה הרבה יותר ממה שהייתי בבית כנסת בשנים האחרונות. מאז הקורונה, אפשר לומר. וזה עניין לא לגמרי פתור אצלי, כי בית כנסת היה בשבילי הרבה יותר ממקום שמגיעים אליו פעם ברבעון. זה היה חלק ממחזור החיים, חלק מהשבוע. גדלתי בבית הכנסת, ציינתי שם יותר מאירוע משמעותי אחד בחיים. ואז, כמו מיתר שפקע, הפסקתי. 

אולי צריך להתחיל את הסיפור הזה ככה: ילדה קטנה מאוד, בת שלוש אולי, מגיעה עם אבא שלה לבית הכנסת בערב שבת. תמיד די צפוף שם, אבל הפעם ממש ממש צפוף. עד אפס מקום. אבא שלה מסביר לה שכולם רוצים לשמוע את האורח. זה היה, כך למדתי בדיעבד, הרב שלמה קרליבך. 

קרליבך. היום קשה לדבר על קרליבך בלי להזכיר את הטענות להטרדה מינית. אבל אני לא הכרתי את האיש, פרט לאותה הצצה חטופה בבית הכנסת. אני הכרתי את הרוח. של איזו התלהבות חסידית-אמריקאית-היפית, של איזה דם חדש שזורם בתפילות הישנות. של אקסטזה דתית בריח שמפו מהמקלחת של לפני שבת. הריח הזה, של השמפו הרענן, הוא ריח בית הכנסת שלי. להידחף בעזרת הנשים של ״יקר״ בערב שבת, או לעלות למעלה אל מניין הצעירים, שזה שם נרדף ל-שקופצים חזק יותר לפי הקצב ולמבטים מצטלבים בין עזרת הנשים והגברים.

בית הכנסת ״יקר״ הוא מוסד ירושלמי. בירושלים כל דבר שמחזיק מעמד יותר מכמה עשורים, מבית כנסת ועד חנות עטים, הוא מוסד, כן? אבל יקר הוא בלי ספק מוסד, כזה שעושים עליו סדרות טלוויזיה. במבנה האבן היפה שלו, שפעם-פעם אכלס את בית החולים משגב לדך, יש כמה וכמה דלתות, וכמה וכמה מפלסים, ואם את ילדה קצת משועממת בתפילות יום הכיפורים הבלתי נגמרות, את יכולה להיכנס ולצאת דרך הדלתות והמדרגות האלה באינספור דרכים שונות. 

ובשמחת תורה, כשבית הכנסת מתמלא על גדותיו, אפשר לצאת להקפות בצומת של כובשי קטמון והל״ה, והמכוניות המעטות שעוברות מדי פעם ברחוב צריכות לנסוע לאט לאט בירידה התלולה, בדרכן אל המישור הגדול של עמק רפאים. ובפנים, באקט שהיה פעם חדש וחתרני, הנשים רוקדות עם ספר התורה שלהן. ואם את בת 16 או 17 או 20, ובדיוק נפרדת מהחבר שרק נפרד וחוזר ונפרד, את יכולה לרדת לאט לאט בירידה התלולה, בין החוגגים, ולחפש עם העיניים, אולי יצטלב איזה מבט. ואז את הוא, בחולצת תכלת ומכנסיים בהירים וכיפה קטנה אבל לא מדי, תמשיכו יחד אל המישור הגדול. 

אפשר להתחיל את הסיפור הזה אחרת: גדלתי בבית עם אבא דתי ואמא חילונית. זה קצת יותר מסובך מזה. אבל בינתיים, בשביל הנקודה, זה היה המצב. אמא שלי לא הלכה לבית הכנסת, אבא שלי כן. ואני הלכתי איתו. כשהייתי בת תשע או עשר, האנשים בעזרת הגברים התחילו להסתכל, או אולי אפילו להעיר, לאבא הזה שמגיע עם הבת הכמעט מתבגרת שלו לעזרת הגברים. וכך החל החיפוש אחרי משהו אחר. 

אחרי כמה שבועות או חודשים, הגענו לקהילת ״שירה חדשה״. הקהילה האורתודוקסית הראשונה בירושלים, ולדעתי גם בישראל, שבה גם נשים משתתפות בתפילה עצמה. כחזניות, כקוראות בתורה. כאן צריכים להיות כל מיני הסברים הלכתיים וגווני-גוונים של פרשנות הלכתית, שמסבירים למה ההשתתפות של הנשים בשירה חדשה לא לגמרי זהה לזו של הגברים. אבל לא ניכנס לזה, כי זה באמת לא כל כך מעניין. הנקודה העיקרית היא זו: בשירה חדשה, המחיצה מסודרת לאורך ולא לרוחב. הנשים והגברים קרובים אל הבמה ואל ארון הקודש באופן שווה. 

ושם, במקום הזה, שהתחיל כחלוצי מאוד והפך בינתיים למוסד (עיינו ערך), התחיל עוד פרק בחיי בית הכנסת שלי. בגיל 12 קראתי שם בתורה בפעם הראשונה. אחר כך, עד גיל 18 בערך, הייתי חזנית פעם בכמה שבועות ב״פסוקי דזמרה״, שזה החלק הראשון של תפילת שחרית. זה אומר שצריך להגיע מוקדם, ממש מוקדם, בבוקר שבת. ועשיתי את זה, כי רציתי להיות חלק. חלק מהמפעל המפואר הזה, של תפילות השבת. חלק מקהילה. 

קהילה. 

מילה די שחוקה, אתם לא חושבים? כל קבוצת פייסבוק נהייתה לי קהילה. כל מועדון לקוחות או משהו. אבל בבית הכנסת יש עוד איזה שריד, או לפחות יומרה, להיות קהילה במובן הישן של המילה. משהו שמקיף את החיים ביותר במובן אחד. מקום שבו גם נמצאים ביחד, גם מציינים ביחד. גם חושבים על מי שלא נמצא. וככה גם אני הרגשתי, במשך יותר מעשור בחיים שלי. שאני חלק מקהילה. 

היתה בזה גם הגאווה שבהשתייכות למקום שנחשב חלוצי בתחומו. לדעת שאני בת המצווה הכמעט-ראשונה בבית הכנסת הראשון שבו נשים עולות לתורה. ושאחריי, אחרינו, היו עוד רבות. רבות מאוד. 

אבל כמו הרבה מאוד דברים, תנופת ההתחלה התחילה לדעוך. או שאולי מה שדעך הוא רק אני. התחתנתי, נולדו לנו ילדים. חיפשנו את דרכנו בבית הכנסת, אני לפחות עוד חיפשתי. אבל זה לא היה זה. לא ממש. 

ואז עברנו לתל אביב. התחלנו ללכת לקהילה נהדרת, שבמובנים רבים היא שלוחה של הקהילה הירושלמית שעזבנו, ובמובנים אחרים היא עומדת בפני עצמה. זה די מאפיין של החיים כירושלמית לשעבר, אני חושבת. בכל מקום אני מחפשת הד למה שהיה שם. כמו כותל המזרח, שנותר ריק כדי לזכור את ירושלים. אני מחפשת לי כתלים קטנים שיזכירו לי.

אבל זכרונות זה לא מספיק. הקורונה הגיעה והפסיקה את השגרה הזהירה שלנו כבאי בית כנסת תל אביביים. וכמו שהזהיר אבא של מאיר אריאל, תעזבנו יום יעזבך יומיים. עגלת בית הכנסת נסעה. פרשות השבוע התחילו מבראשית, והתחילו שוב. ילדות גדלו והפכו בנות מצווה. סוכריות נזרקו. ואני, אני נשארתי בבית.

ההישארות הזו היא פסיבית - פשוט לא ללכת. אבל רגשות האשם בה אקטיביים מאוד. כל שבת של הישארות בבית היא גם שבת של אי הליכה. היא מהדהדת את כל מה שלא עשיתי, את כל מה שלא הייתי.

עכשיו, זה לא שהעגלה ריקה. בתוך ה״לא״ הזה יש הרבה כן. השבת שלי ממלאים דברים אחרים. אפשר לומר שיש לי עכשיו קהילה משלי. היא שונה מאוד. בלי קריאה בתורה ובלי תורניות חזנות. היא לא המשך, חיוור או לא, של בית הכנסת הירושלמי. היא לא פורצת דרך ולא שנויה במחלוקת. זו פשוט קבוצת חברים. והיא שלי. אבל בית הכנסת, כל מה שהיה בו וכל מה שעוד יכול להיות, עוד נמצא שם ברקע. וכמו הבלדה לעוזב קיבוץ, גם אני אולי עוד אשוב.