כימים אחדים

חטופה אחת שחזרה ותמונה אחת שאי אפשר לשכוח

איך מודדים שנה מהחיים? בשיר הפתיחה של ״רנט״, אולי המחזמר הגדול של כל הזמנים (על המילטון נדבר בהזדמנות אחרת), ג׳ונתן לארסון מציע למדוד אותה בשניות: 525,600. ואולי, הוא מציע אחר כך, שנה היא השקיעות, היא הימים, היא הלילות. או שאולי צריך למדוד את השנה אחרת: באהבה. עונות של אהבה. 

איך מודדים שנה מהחיים? במחזות זמר, כמובן

ואיך מודדים 471 ימים? אולי ברגעים בלתי נסבלים של חוסר ידיעה, או בשעות של בכי, או באדרנלין של עוד הפגנה. אולי בראיונות לתקשורת, בפגישה עם דיפלומטים זרים, בחיפוש אחר סימנים לתקווה. או שאולי צריך למדוד אחרת: ברגע האחר שבו זה נגמר. 

לא אחדים. לא אחדים בכלל. ומה כבר אפשר לדעת על מה שהיה בהם

כימים אחדים. אלה המילים שקפצו לי לראש כשראיתי את התמונה של אמילי דמארי ואמא מנדי על מסך הטלפון. הימים לא אחדים, לא אחדים בכלל. הם רבים ומרים וארוכים מאוד מאוד. ומה אפשר לדעת בכלל על מה שעבר על אמילי, ועל אמא שלה. ומה שעוד עובר על רבים כל כך. מה אפשר לדעת על הציפייה, על מיתרי הנפש שנמתחו עד אין קץ, עד שפקעו. אי אפשר לדעת שום דבר. ובכל זאת, שתי המילים האלה: כימים אחדים. 

שבע שנים עובד יעקב כדי לקבל את רחל. שבע שנים של עבודה, של ציפייה. איך מודדים שבע שנים? ברוחות, בגשמים, בימי שמש בהירים? בעזים נקודות וטלואות? אולי בגדי שחור אחד, חביב במיוחד? שבע שנים. זה המון זמן. תקופת חיים שלמה. אבל בעיני יעקב, כל זה לא חשוב. וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. 

אחרת איך היו עוברות עליה שבע השנים. השיר הזה תמיד יגרום לי לבכות

כימים אחדים. החזקוני, פרשן המקרא בן המאה ה-13, מציע שני פירושים למילים האלה. הראשון נראה לי די ברור, כמעט פשט הפסוקים: יעקב כל כך אהב את רחל, ששבע שנים נראו לו כמו זמן הגיוני לעבוד בשבילה. ״ואילו היה לבן שואל יותר, היה יעקב עובד״, אומר חזקוני. כלומר, לבן יכול היה להתמקח עוד, ויעקב היה מסכים. ככה זה כשאוהבים. 

אבל יש לחזקוני פירוש נוסף, מעניין יותר: ״לאחר שעבד היו בעיניו כימים אחדים אבל בשעת העבודה היו בעיניו כימים מרובים מתוך אהבתו אותה״. החזקוני מזכיר לנו שהזמן הוא ישות חמקמקה. רגע אחד יכול להתארך עד אין קץ, וברגע אחר, הזמן מתכווץ. בזמן שיעקב עבד עבור רחל, הציפייה היתה לו קשה וארוכה. כל יום נמתח כמו נצח. אולי הוא נפל לתהומות של ייאוש. אולי הוא כל כך חיכה עד שהוא הרגיש כאב פיזי ממש. 

ואז, הציפייה נגמרה. שבע שני חלפו. ופתאום, כל הימים והלילות הארוכים התכווצו בבת אחת והפכו, בתודעה של יעקב, לימים אחדים. מה אתם זוכרים משנות בית הספר? מהתואר? מה אתם זוכרים מהשנה שעברה? כשההווה הופך לעבר, הוא הופך לזיכרון. והזיכרון שלנו לא יודע לשאת הרבה. רק ימים אחדים. 

ברגע הזה, שבו נגמרת הציפייה, שנות ההמתנה האיומות הופכות מההווה המסויט אל העבר. הוא עדיין מסויט, הוא בוודאי עוד ישוב לרדוף. אבל הוא בחזקת עבר. ובאותו הרגע, מה שנותר הוא רק תמונה. תמונת המפגש. כימים אחדים.