כל עוד שרים הילדים

פרידה מן החינוך, חלק שני

את החלק הראשון, על סיקור החינוך במלחמה, אפשר למצוא כאן

ועכשיו, הנה תרגיל: עזבו לרגע את הבלוג והיכנסו לשני אתרי החדשות החביבים עליכם. מה יש בכותרת הראשית? ומה בשלוש-ארבע הידיעות שאחר כך?

לא משנה באיזו שעה ויום הפוסט הזה פוגש אתכם, אפשר להעריך שאין שם שום דבר שקשור בחינוך. רגע, אני מוסיפה למשפט הזה כוכבית: להוציא שביתות, 1 בספטמבר (לא זה של 1939), ימים שבהם מתפרסמים ציונים גרועים של תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים, וימים שבהם לא נתנו לתלמידות להיכנס במכנסיים קצרצרים לבית הספר. 

לסיקור התקשרותי של מערכת החינוך יש עונות: עונת השביתות, עונת הכישלונות, עונת המחסור במורים. בין לבין יש איזו שערורייה שמצליחה לעורר קצת עניין ציבורי (ובמילים אחרות - קליקים באתר החדשות): אכיפת קוד לבוש עם ניחוח של משטור הגוף הנשי; דוכן להנחת תפילין בבית ספר; מרצה שאמר משהו שמאלני (אם אתם גוף תקשורת ימני), מורה שנתנה לילדים לצבוע דף עם ציור של בית המקדש (אם אתם גוף תקשורת חילוני-ליברלי); רפורמה עם שם גדול שספק אם תתממש אי פעם, ואם תתממש - ספק אם באמת תשפיע. 

בפוסט הקודם כתבתי שלסקר חינוך במלחמה זה לצעוד בשבילים הצדדיים של ההיסטוריה. בימי שגרה, לסקר חינוך זה לדלג בין עונה לעונה, כמו בין אבנים בלב ביצה טובענית. לסמן וי על ה-1 בספטמבר וה-30 ביוני, על שביתה ועוד שביתה, על הנרטיב של משרד האוצר (רן ארז תמיד טועה ומטעה) לנרטיב של רן ארז (משרד האוצר תמיד טועה ומטעה). בין לבין, מתחילה העבודה האמיתית: לנסות ולהבין מה אפשר לומר על המערכת הזאת, על העולם הזה, מחוץ לרוטינה המעגלית של שנת הלימודים. 

מדי פעם, כשיש לי שעה פנויה וקצת סבלנות, אני צוללת לאתר ״עיתונות יהודית היסטורית״ (חוויה שאני ממליצה עליה לכל אחד מדי פעם), ומתחילה להריץ מילות חיפוש שקשורות בחינוך. נדמה לי שזה התחיל כשמצאתי את עצמי כותבת בפעם השנייה או השלישית על הטענות למחסור במורים. ובכל פעם, הטענות האלה נשמעו כאילו שהבעיה הזאת נוצרה ממש עכשיו, לראשונה. עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון: אם מנהלת לא מוצאת מורה למתמטיקה  - סימן שיש מחסור (למרות שאפשר להתפלפל על איך מגדירים מחסור, איך מודדים אותו ומי אשם בו), ולילדי שצריכים ללמוד עכשיו מתמטיקה לא ממש משנה שזה קורה כבר שנים. 

ובכל זאת, עניין אותי לבדוק מה היה כאן קודם. ואיך יכול להיות שכבר עשרות שנים, אנחנו מתמודדים עם אותן התלונות. זה נוגע גם לתלונות על רמת המורים, רמת העברית, תוכנית הלימודים. וגם לדיונים על הדתה, רמת היהדות, תוכניות הלימודים. לפעמים המבט ההיסטורי הזה מדכא, כי הוא מזכיר ששום דבר לא משתנה ואין חדש תחת השמש. לפעמים הוא מכניס לפרופורציה. לפעמים הוא סתם מעלה חיוך.

חינוך זה עסק פוליטי. העיסוק האובססיבי באיזה ספר ילמדו לבגרות, או איך תנוסח השאלה על מלחמת יום הכיפורים, הוא קודם כל עיסוק זהותי. זה יכול להיות פתח לדיון מעניין מאוד, אלא שכמו כל דבר בעת האחרונה, הדיון הזה הפך לעסק די שטוח, ולטעמי גם די משעמם. הרי מאחורי שאלת הספר לבגרות או השאלה על מלחמת יום הכיפורים יש מעט מאוד עניין בספרות או בהיסטוריה. המסר התת-קרקעי הוא אחר: לאיזה מחנה אנחנו משתייכים, זה שאוטומטית בעד או אוטומטית נגד. ולעזאזל העובדות, או המורכבות, או השיקולים המקצועיים. 

בעיניי, לסקר חינוך, לסקר באמת, זה לנסות לברוח מדי פעם מהמחנאות הפוליטית ופשוט להתבונן. לדבר עם המון המון מורים, והמון המון תלמידים, ולהגיע להמון בתי ספר. אל ייקל הדבר בעיניכם: בתי ספר, מסיבות מובנות אבל גם מעצבנות, הם שטח צבאי כמעט סגור שאליו אפשר להיכנס רק באישור. ולכן, רוב הזמן, ההצצה אליהם מתאפשרת רק באצטלה שתהיה מקובלת על המנהלת ובעיקר על המשרד. וגם אחרי שכבר נכנסת, הכתיבה תהיה בדרך כלל דרך אותו מיסוך שעליו דיברתי כבר בפעם הקודמת. זה מאלץ גם את המבט העיתונאי לאיזה עיגול פינות שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם האתוס העיתונאי. הרי תפקידנו לנשוך ולמתוח ביקורת. מה לזה ולהעלמת העין מאיזו שיחה לא אלגנטית בחדר המורות, מהקשקושים על הקיר, מהבריסטול המתקלף.

ובכל זאת, רוב הזמן, כשנכנסתי לבתי הספר, השארתי בבית את משקפי חשיפת השחיתויות והציניות ואימצתי מבט אחר. חומל, מחפש את האנושי. גם כי עצם הכניסה לבית הספר היא אקט שדורש הרבה אמון הדדי, וגם כי נדמה לי שזה המבט הנכון יותר בסיטואציה הזאת. וכשמתמסרים למבט הזה, מגלים המון דברים שמפספסים במבט רגיל. מגלים מורה עם ברק בעיניים שעושה חשק (רגעי וחולף, אל דאגה) להפוך למורה בעצמך. ואיזו תערוכת אמנות יפה של תלמידים. וגינת ירק. אלה לא החומרים שמהם עשויות כותרות ראשיות או פרסי פוליצר (על מנגנון התגמולים של העבודה בתקשורת כתבו אחרים לפניי, חד ויפה ממני. אבל אולי גם לנושא הזה עוד אגיע בהמשך). לכל היותר, אפשר להשחיל אותם לתוך הטקסט בחצי משפט, ולקוות שמישהו ישים לב. כמו איזה מסר סמוי, כמו איתות מספינה טובעת. היי, יש כאן אנשים שוחרי טוב. האם קיבלת? עבור.

אני אפילו לא יודעת למה אני מספרת על זה עכשיו, ולמי. רוב הזמן, רוב העבודה, היא לגמרי אחרת. היא הודעות יח״צ שצריך להדוף ודוחות שצריך לקרוא, ועדות שצריך לעקוב אחריהן וניסיון אינוסופי לצוד מתוך השטף איזו תובנה, או חידוש, או משהו שאפשר לספר לעולם ומחר יעטפו איתו דגים. אבל לפעמים, מתוך השטף הזה, יש רגעים אנושיים קטנים שראיתי, ולפעמים גם הצלחתי לכתוב עליהם מילה.