מקצועו של עיתונאי מאלץ אותו לפעמים לנהוג בחוסר טאקט

על עיתונות בצל אסון (מחשבות בעקבות ״ללא גורל״) 

לקראת סוף הספר ״ללא גורל״, מאת חתן פרס נובל אימרה קרטס, מתוארת השיבה ממחנה הריכוז הביתה. ברכבת לעיר הולדתו, כרטיסן חמור סבר מאיים להוריד את הגיבור מהרכבת מכיוון שאין לו כרטיס. לעזרתו נחלץ איש מגודל, מדובלל. הוא שולף שטר ונותן אותו לכרטיסן. אז נקשרת בין השניים שיחה. האיש מתחקר, שואל שאלות. הגיבור משיב לו, בקצרה. לקראת סוף הנסיעה, מגיע האיש לשורה התחתונה: ״הוא עיתונאי״, ויש לו הצעה: ״הוא היה רוצה - אמר - להפוך את מקריות הפגישה שלנו ל׳מקריות מוצלחת׳, והציע: נכתוב רשימה״. 

מקריות מוצלחת, אבל בשביל מי. ללא גורל

עבור העיתונאי בספר של קרטס, המפגש עם ניצול המחנה ששוחרר זה עתה הוא הזדמנות. ״צריך לגייס את דעת הקהל״, הוא מסביר לנער, ״להפיג את העייפות, את האדישות, את הספקות אפילו״. העיתונאי כבר חושב בגדולות. ״סדרת רשימות״, הוא מציע, ״אולי היינו יכולים - שאל - לפתוח את הרשימות בתצלום של רגע הפגישה המחודשת?״. אבל לנער גיבור הספר אין עניין בכל זה. ״הערתי, שאני צריך קודם כל לסדר את העניינים שלי, אבל הוא לא הבין אותי נכון, כנראה, כי הוא אמר: לא. זה כבר לא עניינך האישי. זה עניין של כולנו, של העולם״. 

זה כבר לא עניינך האישי. כתבה מ״הארץ״, פברואר 1945

הימים האחרונים, ימי עסקת החטופים, הזכירו לי את הדיאלוג הזה. בין מי שחוו על בשרם לבין מי שרוצים לספר את הסיפור. רציתי לומר ״חוו על בשרם את התופת״, אבל אז נזכרתי בחלק הראשון של הדיאלוג. עוד לפני שהניצול יודע שהאיש הוא עיתונאי, הוא מתשאל אותו על המקום שממנו הגיע. וקורה שם משהו מעניין. 

״אולי היית רוצה, נערי, לדווח על החוויות שלך?״, שואל העיתונאי, שאנחנו עדיין לא יודעים שהוא עיתונאי. והניצול מספר: 

התפלאתי קצת, ועניתי, שאין לי הרבה דברים מעניינים במיוחד לספר לו.

אז הוא חייך קצת ואמר: לא לי - לעולם.

התפלאתי עוד יותר והתעניינתי: אבל על מה?

על הגיהנום של המחנות, ענה,

ואני הערתי, שעל זה אני לא יודע להגיד כלום, כי אני לא מכיר את הגיהנום ואפילו לא יכול לתאר לי איך הוא נראה 

אבל הוא הודיע לי שזה רק מין דימוי: האם אנחנו לא צריכים לתאר לנו את מחנה הריכוז כגיהנום - שאל. 

ואני שירטטתי בעקב הנעל כמה עיגולים באבק שלמטה ועניתי, שכל אחד רשאי לתאר לו אותו איך שהוא רוצה ואיך שמתחשק לו.

(מהונגרית: מרים אלגזי)

המפגש בין הנער הניצול לבין העיתונאי הוא מפגש בין מי שחווה את הדברים על בשרו לבין מי שמתבונן עליהם מהצד וחושב עליהם כסיפור שיש לספר. העיתונאי מבקש להכניס את הסיפור לתבנית. לתאר במילים את מה שקשה מאוד לתאר. הוא מבקש להלביש לו כותרת, דימוי מוכר: גיהנום, תופת. ואילו הנער, מבקש להזכיר: לא דימוי יש כאן, אלא מציאות שהיתה. איך אפשר היה לצלוח את המציאות הזאת? ״דקה-דקה, שעה-שעה, יום-יום״, הוא מהרהר, ואז מבין: ״אז בגלל זה, כנראה, מעדיפים להגיד במקום זה גיהנום״. 

בשמונה באוקטובר התייצבו העיתונאים ומצלמות הטלוויזיה באולמות הלובי של מלונות המפונים. הם חיפשו את הסיפור. הם חיפשו לתת תבנית ומילים למה שעדיין היה - עבור הניצולים, עבור כולנו - הווה מתמשך.

גם אני הייתי שם. אמנם לא ממש כדי לרדוף אחרי סיפורי הניצולים, אלא בשביל הצדדי של סיפורה של מערכת החינוך למפונים שקמה במהירות מתוך האפר. ובכל זאת, גם אני חיפשתי את הסיפור. חיפשתי איך לתמצת דקה-דקה, שעה-שעה, יום-יום, לכותרת וכמה מילים. להגיד במקום זה גיהנום. 

לתת מילים ותבניות למה שעבור הניצולים הוא עדיין הווה מתמשך. גן המפונים מבארי, ים המלח. צילום: נעמה גרינבאום

לעיתונאי בספר של קרטס יש סיבות טובות מאוד לספר את סיפורו של הניצול. שהעולם ידע, שהעולם לא יוכל להכחיש. לבוא חשבון עם הפושעים. ״זה כבר לא עניינך האישי״, הוא מסביר, ״זה עניין של כולנו, של העולם״. כמעט מיותר להסביר שזהו תפקידה של העיתונות, של העיתונאים. להפוך את הדקות והשעות והימים לסיפור שאפשר להזדהות איתו, להבין. והסיפור הזה, מלבד הערך שיש לו בפני עצמו, הוא גם הנעה לפעולה או מה שההיסטוריה תזכור מכל זה בחלוף השנים. איך אמרו בהמילטון: בסוף מה שחשוב הוא מי מספר את הסיפור שלך. 

מי יספר את הסיפור שלך. המילטון

אני חושבת הרבה על התפקיד העיתונאי. בעת מלחמה, ובכלל. כשהייתי מפיקה בגל״צ, מיהרנו להשיג טלפונים של ניצולי פיגועים, משפחות שכולות, מה שבא ליד. למדנו איך להציג את עצמנו ברגישות, להציע בעדינות, אבל בראש היתה תמיד המטרה: להשיג את המרואיין. שרק יגידו כן. אחר כך נשבעתי לעצמי שלא אחזור לנקודה הזאת, שבה אסונו של אדם הוא הציד שלי. במלונות המפונים, שאלתי את עצמי אם לא הפרתי את ההבטחה שלי לעצמי.

באחד הפרקי של הפודקאסט (המומלץ!) ״חומרי גלם״, בן שני מדבר עם הצלם אוריאל סיני על המסע המשותף של שניהם בעקבות ניצולי בארי. סיני מספר שכשהגיע לצלם שם, אישה אחת שחלפה מול המצלמה התחילה לצעוק עליו. ״היא כעסה עליי מאוד״, הוא אומר. שני מוסיף: ״במלחמה הזאת אני מרגיש שמשהו נשבר, במובן הזה שנכנסו וחדרנו לאנשים לאינטימיות שלהם, והראינו אותם במצבים שפעם היינו יותר נזהרים״. התשובה של סיני היא שבמלחמה הזאת, שבה סרטונים מזוויעים הסתובבו בזמן אמת בטלפונים של כולם, אין כבר הרבה משמעות למה מותר או אסור להראות. ״אין דרך אחרת, אי אפשר לספר את הסיפור הזה אחרת״, הוא אומר. אבל ישנה גם השאלה מתי להראות את הדברים. כמה זמן יש לעבד אותם. למי יש הזכות לעבד אותם. בסוף, כמו העיתונאי על הרכבת ב-1945, גם בן שני ואוריאל סיני יודעים שהם צריכים לחזור עם סחורה אל העורך. ״אנחנו נמצאים בשליחות של מגזין שמשדר באותו שבוע. שהוא צריך שאנחנו נחזור אליו עם החומר לשדר אותו״, אומר שני. השאלה הזאת נשארת תלויה באוויר.

בספר של קרטס, אחרי שהעיתונאי מציע לנער להעיד עבור ״סדרת הרשימות״ ואם אפשר להיעתר גם לתצלום, הנער לא מתרצה. האמת היא שהוא אפילו לא שוקל את זה כאפשרות. העיתונאי מתנצל: ״מקצועו של עיתונאי מאלץ אותו לפעמים לנהוג בחוסר טאקט״, הוא אומר. אחר כך הוא הולך לדרכו. את הסיפור של הנער לא סיפר העיתונאי בזמן אמת. הוא בוודאי מצא לו ניצולי אחרים. מי שסיפר את סיפורו של הנער הוא הנער עצמו. לקרטס - בן דמותו של הנער - זה לקח בערך שלושים שנה. בסיפור שלו אין גיהנום או תופת, או כל המילים שניסו להלביש על הסיפור שלו. יש שם דקה דקה, שעה שעה. כך הוא בחר לספר. ומה נותר לאדם אם לא הבחירה שלו, לספר את הסיפור במילותיו. 

מי יחיה ומי ימות, מי יספר את הסיפור שלך.