צלילי המיוזיקל

הערב הקר הזה, עם הסופה קורל שהגיעה סוף סוף (איפה השלג שהבטחת?) הזכיר לי את הערב הקר מאוד שהכה בי כשיצאתי מההקרנה של ״רנט״ בקולנוע רב חן תלפיות בירושלים. השנה הייתה 2006, והקור התאים לי מאוד כי הוא כמו המשיך את הכריסמס הניו-יורקי של הסרט, עם הסוודר האדום-תכלת של מארק כהן והדירות הניו-יורקריות הקפואות, כי למי יש כסף לחמם אותן. לה וי בוהם.

יוגה, יוגורט וכל מה שטאבו. לה וי בוהם, גרסת הסרט

לה וי בוהם.

השיר הזה הוא נקודת שיא בסרט. הרגע הזה שבו כל הדמויות נמצאות יחד סביב שולחן אחד, בארוחת חג המולד, ואז - במיוזיקל כמו במיוזיקל - מתחילות לשיר. הכוראוגרפיה מרפררת לחלק הזה ב״שיער״ שבו ברגר רוקד על השולחן, והמילים מזכירות קצת את ״ואלה שמות״ של אריק אינשטיין - כי גם זה שיר שהוא סוג של רשימת מכולת. רשימה של כל המאפיינים, הקלישאות, סמלי הסטטוס וגיבורי התרבות של בוהמיינים צעירים באמריקה של שנות התשעים: לריב עם בורגנים עם כסף ולאהוב את מאיה אנג׳לו, דילן, סונטג. בירות בוטיק, יוגה. יוגורט. מריחואנה. לה וי בוהם.

איך הם אוהבים לעמוד על שולחן ולשיר על צדקת הדרך. ״שיער״

וכשהשיר הזה הוקרן על המסך אני זוכרת, ממש זוכרת בגוף, איך ידעתי שהוא הולך להיתקע לי בראש ובלב לנצח. איך מארק כהן עולה על השולחן הגדול, ואני עולה יחד איתו. ואיך מעתה אלמד שם לכל ריס וציפורן של מארק ושל החברים חסרי המנוח שלו. וכשאצא לאוויר הירושלמי הקר, תהיה לי התרוממות נפש כזו, של אחת שיצאה עכשיו ממסיבת חג מולד בוהמיינית. ואני אקנה את הדיסק (כן, זה היה מזמן), ואתאבסס על הסיפור והסיפור שמאחורי הסיפור, ואדפיס את המילים (כן, זה היה מזמן) כדי לנסות לתרגם אותן לעברית. ואחלום על ניו יורק ועל אהבה.

אין הרבה יצירות כאלה, שמצליחות לחדור לי ככה לעצמות. אבל כשזה קורה, זה בדרך כלל בפורמט של מחזמר. את ״צלילי המוזיקה״ ראיתי בפעם הראשונה לפני שידעתי מה זה נאצים, לא בטוח שידעתי לקרוא כתוביות. ואחר כך עוד לפחות עשר פעמים. אולי יותר. זה היה הסיפור שהכי אהבתי להמחיז (כיפה בוכרית הפוכה וחיתול טטרה = כיסוי ראש מושלם לנזירה), כנראה הסרט היחיד שאני יכולה לתאר ברמת דיוק של פריים גם מתוך שינה. 

אם כבר לצעוד לפי הקצב, שיהיה לצלילי המשרוקית של כריסטופר פלאמר. צלילי המוזיקה

את ״רנט״ כתב ג׳ונתן לארסון. יהודי, אמריקאי, מעריץ של מחזות זמר. לפני ״רנט״ היה לו ניסיון יומרני וכושל, לכתוב מחזמר עתידני על החיים ב-2064. משהו עם ריאליטי אינסופי ורגשות. המחזמר מעולם לא הופק. ואז, כשהוא עמד להתייאש, הוא קיבל עצה מהסוכנת שלו: לעזוב את היומרות העתידניות ולכתוב משהו על העולם שלו. העולם שהוא מכיר. כאן ועכשיו.

ככה ״רנט״ באה לעולם. 

ואם כבר למות משחפת, שיהיה באיטלקית בבקשה. לה בוהם

״רנט״ מבוססת, בקווים כלליים מאוד, על האופרה ״לה בוהם״ של פוצ׳יני. כילדת מקהלות (פעם אולי אכתוב גם על זה) היתה לי הזכות המעט מפוקפקת לעמוד על במת היכל התרבות ערב אחרי ערב במשך כמה ימים ברצף כדי לשיר את שלוש השורות של מקהלת הילדים באופרה ההיא, כשהיא עלתה על הבמה בישראל. אבל אנחנו כאן בשביל האופרה מהמאה ה-19 אלא בשביל המחזמר מהמאה ה-20.

לארסון הפך את הסיפור על בוהמיינים עניים בפריז שמתמודדים עם קור ושחפת לסיפור עכשווי על ניו-יורקרים עניים ועל מגיפת האיידס. בלי הרבה מילים גדולות, זה סיפור שהביא לקדמת הבמה כל מה שנראה היום מובן מאליו ואז היה מאוד לא. יש בו הומואים ולסביות, שחורים ולבנים, וגם - כי צריך - יהודי נוירוטי אחד שמתבונן על הכל מהצד ומצלם (אבל גם רוקד על השולחן כשמגיע הרגע הנכון). ״רנט״ עלתה על הבמה לראשונה ב-1996. כשעפרה חזה מתה מאיידס בשנת 2000, זה היה סוד כמוס. הגיבורים של לארסון חולים באיידס, מתים ממנו, ממשיכים לחיות לצידו ובעיקר - מדברים עליו. כלומר, שרים עליו. 

שרים עד המוות. סצנת הלוויה מ״רנט״

לארסון מת במפתיע בערב הבכורה של המחזמר. הוא לא זכה לראות את התשואות, לא זכה לראות את ״רנט״ הופך לאחד ממחזות הזמר הכי מצליחים בברודויי. הוא לא ראה את העיבוד (השנוי במחלוקת) לסרט. הוא לא שמע איך לין מנואל מירנדה מדבר עליו כהשראה ל״המילטון״. הוא לא ראה את ״טיק טיק בום״, הסרט שמבוסס על סיפור חייו ועל המחזמר האוטוביוגרפי שכתב בין ״סופרביה״ ל״רנט״. אני ראיתי אותו, בנטפליקס, ולמרות שזה לא סרט גדול או מושלם בשום צורה, הרגשתי בגוף משהו דומה לזה שהרגשתי כשצפיתי בפעם הראשונה ב״רנט״. איך כל הגוף שלי מתמלא בדבר החמקמק הזה, כשיצירה מצליחה להיכנס מתחת לעור ולהישאר שם הרבה מאוד זמן. 

״טיק טיק בום״ הוא סרט על תשוקה אדירה ליצירה, כל כך אדירה עד שהיא הופכת לאובססיה. היא על איש נוגע ללב אבל מאוד לא מושלם, שאהב מחזות זמר והיה מוכן להקריב הרבה מאוד כדי ליצור את ה-מחזמר של חייו. הוא הצליח. אבל לא זכה לראות את זה קורה.

אובססיה שהפכה למחזמר שהפכה לסרט על מחזמר. אנדרו גרפילד כג׳ונתן לארסון ב״טיק טיק בום״

נתן זך כתב פעם: כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר. השיר הנכון של זך הוא השיר האנטי-פתטי, כלומר זה שאין בו פאתוס, אין בו מילים גדולות מדי. או רגש משתפך. זך כתב את השורות האלה כתגובה לאלתרמן, האב הרוחני שאיתו התפלמס. מחזות זמר הם לא ״כוכבים בחוץ״, אבל הם בהחלט רוויי פאתוס. במחזמר, אפשר להצמיד לכל שיר כותרת בוהקת לפי הצבעים של הדמויות מהכל בראש: עצב, שמחה, כעס, קנאה. בלי להתנצל ולהתחכם, מחזות זמר מספרים סיפור עם תועפות של רגש ומעט סאבטקסט. לפעמים זה מביך, לפעמים זה משעמם. אבל כשזה טוב, זה הכי טוב שאפשר. 

רוב הזמן אני בצד של השיר הנכון. בצד המאופק של הדברים. זה קשור גם למקצוע הזה, אני חושבת, שבו גם האירועים הכי קשים וכואבים מצטמצמים בסוף לטקסט של 500 או 1,200 או 2,000 מילה. אין הרבה מקום לזעקה כשהכל נכנס לתבנית של מילים וכותרות. אם אני צריכה לבחור מי אני ב״רנט״, אז ברור שאני מארק כהן, הגיבור האנטי-גיבור, שמסתכל על העולם דרך עדשת מצלמת השמונה מ״מ שלו. אני לא מימי ששרה באמצע הרחוב, אני לא מורין המוחצנת. אבל ב״רנט״, גם למארק יש רגע של גאולה רגשית. הרגע שבו הוא קופץ על השולחן ומתחיל לשיר, לאימת כל המעונבים במסעדה.

והרגע הזה, שבו הרגש לא דועך אלא פוצח בשיר, הוא כל תורת המחזמר על רגל אחת.

לה וי בוהם.