top of page

שלום לך ירושלים

הרהורים על כביש מספר אחת



בשבוע שעבר לקחתי את הבנות ליומיים בירושלים. זו מסורת שהתחלנו בחנוכה שעבר, והשנה היתה לה גם משמעות מיוחדת כי אלה היום הימים האחרונים של החל״ת שלי. למסורת הקצרה שלנו יש כבר מסגרת די ברורה: יוצאים בבוקר יום חמישי, עוברים אצל סבא וסבתא רבא במבשרת, ממשיכים לאטרקציה מסוג תרבותי-ירושלמי בירושלים וישנים אצל סבא וסבתא, כלומר אצל ההורים שלי. בבוקר שותים קפה במרכז העיר, קונים כובעי חורף וצעיפים ברחוב יפו ויאללה, לתחנת הרכבת והביתה. 



בירושלים יש מאפים יותר טובים, כך שהייאוש נעשה יותר נוח


הביקורים האלה הם תמצית של כל מה שאני אוהבת בירושלים, וכל מה שאני מנסה להנחיל לבנות שלי בקשר לעיר. לנשום את האוויר של עמק המצלבה, להסתובב בגבעת רם (בשנה שעברה היינו במוזיאון ישראל, השנה הלכנו לסיור בספרייה הלאומית, שהיא פנינה אדריכלית ותרבותית ששווה מאוד להכיר). יש בהם אור רך של אחר צהריים ירושלמי בחורף, וקפה ממש ממש טוב באחד מבתי הקפה הממש ממש טובים שיש לעיר הזאת להציע. וחוץ מזה יש בהם סבא וסבתא, וסבא וסבתא רבא, ועוד סבא רבא אחד. יש בהם משפחה. יש בהם בית.


כן, זה האור. ליד הספרייה הלאומית החדשה


מה זה בית. 

עזבנו את ירושלים ב-2018. זוג עם שתי ילדות קטנות. עד אז גרנו בשכירות בירושלים, העיר היחידה שהכרתי באמת. המקום היחיד שבו הצלחתי לדמיין את עצמי. בחיפושי הדירות האינסופיים שלנו (פעם ספרנו ומצאנו שבחמש השנים שגרנו בירושלים, מהחתונה ועד שעזבנו, ראינו בערך 50 דירות לקנייה או להשכרה. כל חורבה, כל פוטנציאל לתמ״א שאוטוטו מתממש, כל הבטחה נדל״נית שאי פעם הובטחה - היינו שם. מיותר לציין שלא קנינו) נקודת הייחוס תמיד היתה בית ההורים שלי, בשכונת קטמון. כמו כוכב לכת סביב השמש, תמיד שאלנו את עצמנו האם הדירה במרחק הליכה משם. הבנות שלנו עוד היו רחוק מגיל בית ספר, אבל היה לי ברור שצריך להתייחס גם למרחק מבית הספר. בית הספר שבו אני למדתי. החיים התנהלו בקו הגבול המדומיין של צומת פת/עמק רפאים/רחביה. ירושלים, טבורו של עולם. 


השביל של גינת ברוריה. טבורו של עולם



ואז עזבנו את ירושלים.

עד היום קצת קשה לי לשחזר את החודשים שקדמו להחלטה הזאת. בכל מה שנוגע אליי, לפחות, זאת לא היתה ממש החלטה. לא במובן המודע של המילה. עזבנו מטעמי עבודה של בן הזוג ומתוך רצון גדול שלו. ואני? קצת זרמתי, הסתקרנתי, קצת חיפשתי נתיב מילוט מעבודה שהחזקתי שנים בלי יכולת לעזוב. אבל כמו בבלדה לעוזב קיבוץ, בשום שלב לא הגדרתי את המעבר הזה כמצב קבוע. זאת היתה הרפתקאה זמנית. עניין של שנה, שנתיים, לכל היותר שלוש. ירידה לצורך עלייה. 


זה. ג׳וק קטן וזה עובר ולא חשוב


ירושלמית בגלות תל אביב. 

זו הייתה השורה בביו שלי בטוויטר מהיום שעזבנו. זו כבר כמעט קלישאה לומר שירושלמי זה לא מקום מגורים, זו זהות. עזבו שנייה יוסי בנאי ויהורם גאון (שני ירושלמים שרוב חייהם עברו עליהם כלא-ירושלמים). ירושלים של הילדות שלי זה ״סרוגים״, זה הליד״ה ופלך, זה הצופים הדתיים וסניף ״מרכז״ של בני עקיבא, זה בתי הספר הייחודיים-משלבים-פלורלוסטיים שצצו ועדיין צצים בשכונות מערב העיר בקצב שבו נולדו לי בני דודים. זה אוסף של שמות קוד ומוסדות ודימויים ותבניות, שמתרכזים למשהו, שהוא קצת המשך טבעי למה שהיה וקצת מחפש דרך חדשה, אבל תמיד צועד באותם המשעולים. ואולי הסמי-קהילה הזאת קצת מדומיינת, אבל איזו קהילה היא לא תוצר של מיתוס ודמיון? 



מיתוס ודמיון והרבה קדושה


מיתוס ודמיון.

יהודה עמיחי שאל: למה ירושלים תמיד שתיים? אבל ירושלים היא לא שתיים, היא הרבה יותר מזה. מזרח ומערב, חרדים וחילונים ודתיים. זה המובן מאלי. ובתוך הקהילה הדתית-ליברלית, שבמונחים ארציים היא קוצו של מנדט, נימי-נימים של ניואנסים. אין מניין שוויוני דומה לחברו, אין בית ספר משלב ומכיל דומה לאחיו. גם זה סוג של דנ״א ירושלמי. גדלתי בתוך הבועה הזאת, והיא היתה לי טבורו של עולם. מחוצה לה קרו דברים. השכנים החילונים שלנו מכניסה א׳ עזבו, ובעיתונים התחילו לדבר על תופעה שסופה מי ישורנו. אנחנו נשארנו. עד שכבר לא. עזבנו לתל אביב בסוף הקיץ של 2018. הגדולה שלנו בדיוק עלתה לגן עירייה. חמש משפחות מהמעון שלה עזבו באותו קיץ את העיר יחד איתנו. אנחנו עזבנו לתל אביב, האחרים בעיקר לצור הדסה, לפרויקט חדש. לא בדיוק עזיבה של המטרופולין הירושלמי, אבל גם קצת כן. אפשר לדבר על הסיבות לעזיבה. אפשר לשאול מתי עזיבה היא הגירה שלילית ומתי היא סתם בחירה אישית של משפחה שרוצה עוד חדר בדירה. אבל בקיץ ההוא לא שאלנו את השאלות האלה. התכנסנו לפיקניק אחרון של פרידה בגן סאקר, וכשהצללים התחילו להתארך אמרנו שלום וחזרנו הביתה. בשבת הבאה, כבר היינו בין ארגזי בדירה החדשה שלנו בתל אביב. 



ביום שישי שעבר, כשפתחתי את הטוויטר ומחקתי ממנו את המילה ״בחופשה״, מחקתי גם את ״ירושלמית בגלות תל אביב״. אני לא יודעת אם אני לא ירושלמית יותר, ואני לא יודעת אם אני כבר תל אביבית. אבל במגבלת התווים של הביוגרפיה הטוויטרית, שלוש המילים האלה כבר הרגישו לי קצת פחות מתאימות. ירושלים שלי השתנתה. היא השתנתה כל הזמן, אבל בשביל לראות את זה, לראות באמת, הייתי צריכה קצת להתרחק.







 

Comments


bottom of page